אנג’לינה בבנגקוק
פרד פרי. דיזל. טאג. ת’רדלס. ברברי. פולו רלף לורן. נייק. אולסטאר. אנג’לינה ג’ולי. סטארבקס. בית חב”ד. הקשר הישראלי. פראדה. לואי ויטו. ג’וני ווקר. אואזיס. לה קוסט. ג’ימי הנדריקס. פול פרנק. פול סמית’. ג’ק וולפסקין. סבן אילבן. טויוטה. סינגה. סמירנוף. בקרדי. ניקון. אייפון. נוקיה. נינטנדו די.אס. אולימפוס. בילבונג.
ב-12 בלילה מתחילים לקפל את הושלחנות ואסור להוציא יותר בירה למדרכה. אבל ב-12 השעות שקודמות לכך משחק הצרכנות מתרחש במלוא עוזו. כל המותגים שבעולם משתתפים בו, והם אפילו לא יודעים את זה. בכל רגע יש מישהו שמוכר לך משהו, וזה בדרך כלל מותג שמישהו טרח והמציא לו ערכים ומישהו אחר טרח וזייף אותו. 12 שעות ביום, עיר שלמה, מוצפת בזיופים ובאנשי שירות ומכירות.
ואז אתה מגיע ל-MBK. כל מה שחשבת שאתה יודע על צרכנות נמוג, כי עכשיו אתה בנקודת הקצה, הנקודה שאחרי השיא, הנקודה שבה אם היה אלוהים, כולם היו נשרפים באש הגיהנום. שמונה קומות של קניון ממוזג, רבע שעה הליכה מקצה לקצה, 89 אלף מטרים רבועים של שטחי מכירה. והכל שם. רק תבחר. מחיר מלא או מחיר של קופי. מזון מהיר או מסעדת יוקרה. אוכל תאילנדי מסורתי או סושי במיטב כספך. והכל רועש. רינגטונים מזוייפים, מוזיקת מעליות, משחקי מחשב באולמות גדולים ובחדרי וי.איי.פי או טריילרים של סרט. בכל פינה יש מוזיקה שמשתלטת על ההוויה ומבטיחה שכאן לא תתבצע שום מחשבה.
כעת, בחר לך גורד שחקים, שים אותו לרוחב, וקיבלת את מסך הקולנוע הדיגיטלי של SF. בחר את הכיסא הכי נוח שפגשת, צרף לו מקום לשתיה קלה, תכפיל באלף ותקבל את האולם כולו. פה ממתינים לסרט עם לפטופ על הברכיים, שנייה לפני שנעמדים לחמש דקות, כדי לשיר את ההמנון ולתת כבוד למלך (בדיוק בן שמונים, אגב). ארבעים דקות של פרסומות. כאן, לרגע, לא רוצים את הכסף שלך, הם יודעים שכבר הוצאת אותו. הם רק מבקשים שתתחשב קצת יותר בסביבה, שתיקח שקית אחת פחות, ושתכבה את הסוני פלייסטיישן כשאתה יוצא מהבית.
ואז מגיע תור אנג’לינה. כוסית כמו שרק כוכבות קולנוע על מסך גדול ממש יכולות להיות, שמלמדת את החתיך לעתיד לירות מבעד לגופות של אנשים תלויים, ומצעידה את הסרט לקראת ריקנות מוחית מוחלטת אך מעוררת אושר.
שעתיים אחרי ואתה בחוץ. היכל הצרכנות, על שמונה הקומות של הבטון ומיליוני המטרים של הבד, עומד ריק. מימין יש איש שמוכר לך טוקטוק, ומשמאל איש שמוכר מונית. ואתה מת להגיע לקוואסאן, לשקט היחסי של החדר שלך. אבל אתה משחק אותה קשוח, מזקיף את הצווארון, מגובה בפעלולי האקדח של אנג’לינה ובדולרים בכיס שלך, אתה מתמקח. זה עובד. אתה הצרכן, ואתה מלך העולם.
פורסם גם בהסיפור האמיתי והמזעזע.
הטעויות של חיי
ה 26 בינואר הוא יום הרפובליקה ההודית. בשנת 2001, היה זה גם היום שבו רעדה האדמה במדינת גוג’ארט ויותר מ 30,000 איש מצאו את מותם בסדרה של רעידות אדמה, הקשה בהן בעצמה של 7.9 והרס רב נגרם, בעיקר בערים אהמדבאד ובהוג’.
שנה אחר כך, בפברואר 2002, הציתה קבוצת מוסלמים קרון רכבת ובו פעילים פוליטיים הינדיים, מה שהביא לסדרה שלמה של מהומות בין דתיות ולמותם של אלפים נוספים.
צ’טאן בהאגט הוא סוג של כוכב ספרותי. הוא חתיך, הוא לובש את הטי שירט הנכונות, גר במומבאיי ומעיד על עצמו שהוא חולה גאדג’טים ולא יכול בלי שני הבלאקבריז שלו. חוץ מזה, הוא איש השקעות עם היסטוריה של 11 שנה בהונג קונג. שני הספרים הראשונים שלו גרמו לניו יורק טיימס להעניק לו את התואר “המוכר הכי גדול של ספרות אנגלית בהודו”, למפיקי בוליווד לעבד אותם לסרטים, ולשאר מגזיני התרבות בעיר כמו Fisrt City ו HT City להעניק לו הרבה אהדה.
תחת שלושת ההשפעות האלה מתרחש “שלוש הטעויות של חיי” (The 3 Mistakes of My Life), הבסט סלר הכי חזק עכשיו בחנויות הספרים של תת היבשת.
הוא נפתח באימייל שמקבל בהאגט מאיש עסקים בן 25, שמספר לו שלמרות שאינם מכירים הוא סומך עליו ולכן הוא היחיד שהוא יכול לספר לו כי בסוף כל נקודה הוא לוקח עוד גלולת שינה. סך הכל, סופר בהאגט, 19 כדורים אחד אחרי השני. עם הספירה הזאת יוצא בהאגט לאתר את הבחור הישן, ובעזרת מורה מן העבר הוא מוצא בבית החולים באמהדבאד את גובינד פאטל, וטס מיד מהונג קונג לאמהבדבאד לשמוע את סיפורו של הקורא שטוף הקיבה שלו.
הסיפור הזה, כמובן, כולל את כל מרכיבי הדרמה ההודית של המאה ה 21. יש כאן שלושה חברי ילדות, גובינד, אומי ואיש, שחולמים להתעשר יום אחד. הם פותחים חנות קטנה במקדש למוצרי קריקט (ההתמכרות הלאומית) שהופכת לאט לאט להצלחה בקנה מידה מקומי ומביאה אליה את עלי, צעיר מוסלמי עני בן 12 עם כשרון נדיר למשחק, שהופך מהר מאוד למרכז העניין של החבורה. הם מאמנים אותו בקריקט ומתמטיקה, משקיעים בו את מירב זמנם ויכולות השכנוע שלהם, ולבסוף מצליחים להטיס אותו למחנה אימונים אצל היריבה המושבעת אוסטרליה. האוסטרלים, כמובן, מנסים לגנוב את הפלא הצעיר תוך שהם ממסטלים את שלושת הצעירים בבחורות חשופות החזה ובמסעדות בבונדי ביץ’. גובינד, המתמטיקאי שבחבורה וגם הכח המניע שלה, משלים הכנסה במתן שיעורים פרטיים במתמטיקה, בין היתר לאחותו בת ה 18 של איש, שמעבירה אותו מהר ללימוד מספרים אחרים ומוסיפה לספר הזה גם את הרומנטיקה שכל כך חשובה להודים.
שיאו של הספר הזה משולב בשיאם של האירועים ההיסטוריים, כשאביו של אומי והכהן האחראי במקדש מאבד את בנו הצעיר במתקפה המוסלמית על הרכבת ויוצא למסע הרג מוסלמים ברחובות העיר, בו הוא מנסה להרוג את עלי, הורג את הוריו ולבסוף מת לאחר שהרג את אומי בנו במו ידיו. הסוף (הטוב יחסית) מגיע כמובן אחרי נסיון ההתאבדות של גובינד, שלא יכול לסבול יותר את האובדן של חברו ואת העובדה שאיש, החבר הנותר, לא מדבר איתו אחרי שגילה שעשה את אחותו. כולם מתאספים אל מיטת החולים שלו, ואפילו עלי, שהיה צריך ניתוח יקר בלונדון, מוטס לשם ומטופל.
קל לראות, ולא רק בגלל ההכנה המבנית שעושה בהאגט לתסריטאי בוליווד, כיצד הופך גם הספר הזה לבלוקבאסטר בבתי הקולנוע. על אף שהוא טוען להשקעה של 10% בלבד בשיווק עצמי, נראה כאילו הוא מסתכל על כוכבי הספרות של המערב ויודע בדיוק מה הוא רוצה להיות. לא סתם מתומחרים הספרים שלו 95 רופי בלבד, זול במיוחד אפילו במונחי מדפי הספרים של הודו. הוא רוצה להיות פופ סטאר והולך על זה בכל הכח. ופופ, כידוע, הוא כיף גדול כשעושים אותו טוב.
————-
С้้hetan Bhagan, The 3 Mistakes of My Life, Rupa Publications
ISBN 978-81-291-1372-6
אגרת כבישים
מה שמשותף לרוב המונומנטים הגדולים, בטח כשמדובר באלה שזוכים לביקור בהודו של קיץ, היא העובדה שהדרך אליהם לעולם תהיה מעניינת מהמקום עצמו.
הדרך מדלהי לטאג’ מאהל, כמו הדרך מפתנקוט למקדש הזהב באמריצר, כמו הדרך שעושים בתוך הערים האלה, איכשהו מלאה תמיד באנשים הכי חלשים של הודו, בהכי הרבה משאיות שמחכות לפריקה או טעינה ובהכי הרבה נהגים שנחים או מתגלחים על הכביש, ופרות שכמעט עושות עליהם.
את האנשים האלה לא פוגשים באזורי התיירות עצמם, הם לא מדברים אנגלית, ובכסף שעולה לך לילה בחדר עם מזגן בדלהי, הם יכולים לחיות שבוע. המרחבים שלכם מופרדים. אתה בנסיעה עם חלונות סגורים, בדרך לראות את אחד מפלאי העולם החדשים, הם על מיטת קש קרועה בשולי הכביש. אתה עם בקבוק קוקה קולה מזיע, הם מתקררים במשאבת המים הציבורית הקרובה. הם מדליקים עוד בידי בגפרור, אתה מצית מרלבורו לייט מקופסא מבריקה. יותר מפי חמישים במחיר.
אתה לא מעניין אותם, בדיוק כפי שהם אינם אמורים לעניין אותך. פגישה ראשונה במחסום הרכבת, שני אחים נצמדים לחלון המכונית. הגדול מכה בשני מקלות על צלחת נירוסטה, הקטן רוקד לקצב ומסובב חוט שקשור לו לכובע. לשנייה העולמות שלכם נפגשים, כמה מטבעות מחליפים ידיים, וחוזרים איש איש לעולמו.
הפגישה הבאה שלכם מתקיימת בקופת הכרטיסים. 20 רופי להודים, 750 לזרים. במחיר הזה תקבל גם בקבוק מים קר וכיסוי שימנע מגע בין כפות רגליים יחפות. מה שמחבר ביניכם מעכשיו הוא רק החום הבלתי נסבל, השמש שמכה בפנים והלחות שעולה ועולה. מעתה יפנו אליך רק אלה שהאנגלית שלהם טובה משלך, הסוני שלהם חדשה משלך והרכב שהגיעו איתו היה קר משלך. האחרים שיגשו, יבקשו להצטלם יחד במצלמת הפילם שלהם. הם יראו לחברים את הזר שפגשו בטאג’ וכך יגשימו חלום כפול. מהצד ההודי, הם היו בטאג’. בקוסמופוליטי, נו, יש להם חבר מחו”ל.
בדרך חזרה לדלהי, מקשיבים באנגלית למצעד השבועי ברדיו, ורואים שוב ושוב לאן הולכת העיר המדהימה הזאת. בין עבודות הבנייה של המטרו לסניפים המתרבים של מקדונלדס, מתרבות גם מכוניות היוקרה, מפגישות את יבול תוצרת הרכב הגרמנית החדשה עם ריקשות מתפוררות ועמוסות. שני הקצוות האלה, מספרים את הסיפור ההודי כולו, זה שגם בפאר הכי גדול מסתיים במילים אסור לדרוך על הדשא.
מקדונלדס, על הרצפה
בנסיבות מסויימות, אפשר בקלות לדמיין היכן היה מתרחש “אינדיאן פסיכו” אם היה נכתב בהודו ולגיבור היו קוראים ראג’ במקום פטריק. כל מי שביקר בדלהי, הגיע או לפחות שמע על כיכר קונאט פלייס (Connaught Place, עמ’ 237 בלונלי). מטיילים ישראלים, אלה שצריכים את שמעון מלך הפלאפל שלהם גם בסוף העולם, מכנים אותה כיכר המדינה. 
שמונה מעגלים בין הכיכר לשאר דלהי. זגנה, אדידס, בנטון, פפה ג’ינס, טאג, רולקס, ארמאני, בוס, נייקי ומקדונלדס, רשימה חלקית, ממלאים אותם, צפופים צפופים עם שלטי ענק. צמוד לחלון של טאג, מסדר עדיין הודי מהדור הישן את מרכולת זיופי משקפי השמש שלו בתוך גומחה בקיר. מהר מאוד הוא כנראה יוחלף בעוד פוסטר של סקס אנד דה סיטי, או שיילך ללמוד אנגלית, השפה היחידה שמותרת במקום שבו ההודים עובדים קשה על זהותם הגלובלית. בסיבוב בן כמה שעות, תחילתו בשעת צהריים מוקדמת, קל להתבשם מהריחות הקלים בחנויות, השוערים שפותחים את הדלת בחיוך, ומוכרות עם עדשות מגע בהירות שמציעות, עדיין, את מותגי המערב היקרים במחיר מוזל, ברופי.
כמה שעות אחרי, באותו היום עצמו, אני חוזר לכאן. החושך ירד, הנהגים החזירו את מעסיקיהם הביתה, ואחרונות האמהות אורזות עוד ארוחה הודית מסורתית בפיצה האט, לקחת לילדים שמחכים בבית, אותם ילדים שמרכיבים את הסטטיסטיקה החד משמעית על אחוזי ההשמנה של ההודים בעשורים האחרונים והגידול הקיצוני בצריכת החמאה. לאט לאט, כולם חוזרים הביתה.
וכשחוזרים הביתה אלה שרק לפני שעה אכלו מנת דאל (עם חמאה, כמובן) ב 290 רופי, יותר מפי עשרה ממחיר טאלי ממוצע, יוצאים החוצה קבצני הלילה, המנקים, המסטולים ואלה שחיים מהיד הקטועה לפה. בחור צעיר מנקה את המרזבים ושלט הכניסה של Mcdonalds Family Restaurant, בפירוש לא המסעדה היחידה של הרשת באיזור הזה. מתחת לסולם שלו ישן ילד קטן, אולי בן ארבע או חמש, לבוש חולצה בלבד. ילדה, נראית בת 16, ניגשת. לא ברור אם הילדה שהיא אוחזת בידה היא אחותה הקטנה או בתה. שני ילדים מבקשים, ומקבלים, ארטיק בחמישה רופי. הוא כנראה יהיה ארוחת הערב שלהם, לא הקינוח.
הסיטואציה מתחילה להיראות כמו משהו שאפשר לייצר ממנו תמונת מחאה קטנה לשים בפליקר. נכון, התאורה לא משהו, קצת לא נעים, אבל מעט הפולשנות הזאת תספר את הסיפור הכי טוב.
אחרי רבע שעה אולי, עוד כמה ארטיקים וכמה שטרות קטנים שיהפכו לארוחת ערב או בקבוק UNA (המשקה שמוביל את השתיינות ההודית הגואה, זול, מסריח וממסטל), אנחנו קמים ללכת. צילמנו קצת, ניסינו לדובב אותם קצת והבנו שבשעות הלילה, אנגלית לא נחשבת פה שפה. שנייה לפני שאנחנו עפים, מגיע ג’יפ עם שלט אדום על הגג, Delhi Police, מהבהב וקורא אלינו. מישהו הזמין אותם וטען שעשינו פרובוקציה בכיכר.
שלושה שוטרים ושוטרת יורדים מהג’פ. הקבצנים מסיטים את תשומת הלב מאיתנו, ובזמן שאנחנו ממתינים לשוטרים הנוספים שבדרך, הם בינתיים חוטפים מכות. שמלה נקרעת, כמה מטבעות עפים באוויר, שכר יומם של האנשים האלה מתפזר על הרצפה. כולם נראים מורגלים, אף אחד לא מתכופף להרים את הכסף. זוג הודים מזיזים ישבנים גדולים מדי על מושב של טוסטוס, האישה טוענת בפני השוטר שלקחנו תמונות עירום של ילדים. הקבצנים ממשיכים לחטוף מכות, הם ממהרים להתרחק.
עוד רבע שעה וחמשת השוטרים שחיכינו להם מגיעים, רגועים ובטוחים בעצמם על אופנועי ההונדה הירו שלהם. הזמן הזה מספיק לנו כדי להעלים את התמונות שיחזקו את האישה ולהחליט שנטען שצילמנו את המסעדה בלבד ודיברנו עם הקבצנים. בכל זאת, עסק עם המשטרה ההודית הוא לא עניין שמישהו מעוניין בו, גם לא בשם תמונה טובה בפליקר.
אנחנו מראים למפקד הכיכר את התמונות, ומשכנעים אותו שמדובר בשני חובבי צילום ותו לא. בטח שלא פדופילים עם משיכה לתינוקות קבצנים הודים. כשהוא מגיע לתמונות שצולמו יומיים קודם בטקס סגירת הגבול עם פקיסטן, הוא מבין שאנחנו באמת סתם תיירים, ומשחרר אותנו ללכת. רק עוד דבר אחד, הוא מבקש, תראו את התמונות גם למפקד שלי, בבקשה. הגאווה ההודית ורדיפת הצדק של שני השוטרים מוכרעות די מהר על ידי כמה תמונות של חיילים שעושים פרצופים אחד לשני במעבר גבול לוהט באמצע המדבר.
בדרך חזרה לחדר, אני נזכר שאת ההסבר ואולי גם את האזהרה למאורעות הערב הזה, קיבלנו מוקדם יותר כבר. הודי אמריקאי צעיר, מהזן שלובש פולו ומדבר אנגלית רהוטה, ניסה להסביר. במעצמה המתהווה הודו, אלה שיש להם מוראל, לא אוהבים שפוגעים בו, הוא אמר.
הם רוצים עוד אנגלית, עוד חנויות יוקרה, ועוד דרכים להעלות את מידת המכנסיים ואת עקומת ההכנסה של דוד רונלד. אלה שקראו לשוטרים, הם כנראה אלה שישבו שם במסעדה ערב שלם, לא רואים את הילד העירום שבכניסה, אבל מחכים שתיפול לידם סיבה טובה להזמין משטרה או סתם לדפוק בו מכות. עירום בתמונה או לא, זה לא באמת משנה להם. הם רק מתים מפחד שהוא ייתקע להם פתאום באמצע הקינוח, או שיתקלו בתמונה הזאת במקרה, וייזכרו שפעם, לא ממש מזמן, במקום קציצה עטופה בנייר, היה מונח בידם כדור אורז דביק שקרצו ביד, ישובים על הרצפה בחום של הודו.
———————–
תמונה: ע.ש.